בס"ד

שכנים טובים מדי

איך שכונה יותר מדי טובה, עשויה להוביל מאות נערים לנשור מדרך האבות. וכיצד נכון לבעל תשובה לבחור את הדירה שלו

רונן, צחי ושלמה – הם שלושה שכנים שגרים באותה שכונה. דרכיהם נפרדות ביציאה. רונן הוא אינסטלטור, צחי מנהל חנות מזון ושלמה בכיר בהיי-טק.
רונן משכים למניין הראשון בנץ החמה. חוזר הביתה, עוזר לאשתו לארגן את הילדים ולשלוח אותם למוסדות. בשבע וחצי, כבר לבוש בסרבל, מתניע את הרכב. בשעות הערב הוא שוב בבית הכנסת, לא מחמיץ את השיעור היומי. יש לו חמישה ילדים מקסימים, הגדול בישיבה מצוינת והקטנים במוסדות החינוך בעיר.
אצל צחי העסקים דומים. הוא גבאי מסור בבית הכנסת הסמוך לביתו, תם ונקי כפיים. יש לו שבעה ילדים שאפשר להתברך בהם. שניים כבר הקימו בתים למופת.
גם שלמה עושה תורתו עיקר. עוד כמה חודשים הוא עומד לסיים את הש”ס בפעם השנייה. הוא מתחיל את היום בשעתיים לימוד ומסיים אותו בעוד שעתיים עם חברותא. יש לו משפחה ברוכה. תשעה ילדים מדהימים. הוא גם בעל צדקה וחסד שמסייע לכל דורש.
בשלב זה, אני מניח שאתם לא מבינים מה אני רוצה. וזה כי שכחתי לעדכן בפרט אחד שולי, שמשותף לחבורה הזו: רונן צחי ושלמה הם בעלי תשובה. הם לא היחידים. באזור הזה מתגוררים עוד משפחות של בעלי תשובה שאפשר ממש להתקנא בהם ובבתים המבורכים שלהם. ואם עדיין לא הבנתם ממה אני מתפעל, סימן שאין לכם היכרות עם קהילת בעלי התשובה בארץ.
הסוגיה הזו של בעלי תשובה ובעיקר מה שמכונה ‘הדור שני’ של בעלי התשובה, היא אחת הסוגיות הבוערות והמורכבות ביותר בדורנו. זו אוכלוסייה של אנשים טובים ויקרים, שעשו צעד משמעותי ולא פשוט – התקרבו לחיים של תורה, אבל אז חלק גדול מהם מצא את עצמו מתמודד עם קשיים עצומים, בפרנסה, בשלום בית ובעיקר בחינוך הילדים.
כמעט רוב הנערים הנושרים של ימינו, מגיעים מאותה אוכלוסייה. זו סוגיה שרבים וטובים מנסים למצוא לה פתרון יעיל. נערכו כנסים, הוקמו עמותות, נכתבו ספרים – אבל פתרון אמיתי אין.
ואז פתאום אני מזהה קבוצה גדולה של משפחות בעלי תשובה שחיות יפה ומסודרות כלכלית, וילדיהם פורחים – אני מביט בהערצה ומנסה להבין מה קורה כאן? מה אפשר למשפחות האלו להצליח כל כך?
התשובה אולי תאכזב כמה קוראים, אבל היא ההסבר ההגיוני היחיד שאפשר לחשוב עליו. התשובה: אזור מגורים. ולא, הם לא מתגוררים בשכונה חרדית. להפך, השכונה שבה מתגוררת כל הקבוצה הזו, היא שכונה מעורבת. גרים שם חילונים, דתיים וחרדים. יש שם ‘בית יעקב’ אחד, תלמוד תורה אחד, ובית כנסת אחד שבו כולם עומדים זה לצד זה ומתפללים לאבא אחד.
אין שם ועדות אכלוס ופוליטיקות. אין פשקווילים שעסוקים בתיקון הזולת. במקום הזה יש כיתה אחת שבה לומדות הילדות של רונן ושל ר’ יצחק האברך – והן גם חברות הכי טובות. בתלמוד תורה לא חותמים על תקנון ארוך ומפותל, ההנהלה מאושרת לדעת שמשפחות התלמידים נאמנות באופן מוחלט לתורה ולהלכה. כל השאר לא ממש רלוונטי.
בשכונה הזו כל אחד חי את חייו לעצמו. כמו בני ישראל במדבר, שאין פתחיהם מכוונים זה נגד זה. אפילו גוי רשע כמו בלעם לא יכול שלא להתפעל ולהכריז “מה טובו אוהליך”. זה לא רק כיוון של פתחים פיזיים, זה גם פתחי הפה. אף אחד לא מכניס את ראשו ומחשבותיו לתוך הרשות הפרטית של זולתו.

קבלו נתון עובדתי שמגיע מהשטח: רוב מוחלט של הנערים הנושרים, מגיע דווקא מאזורים חרדיים ביותר. מסתבר שבעלי התשובה, מתוך רצון לעשות את המקסימום עבור עתידם הרוחני שלהם ושל ילדיהם בוחרים לעבור להתגורר באזורים חרדיים עם צביון שמור וסגור. וזו הטעות!
בעל תשובה שמתגורר בשכונה מאוד סגורה, מתאמץ כל הזמן להוכיח לעצמו ולסביבתו שהוא בסדר, שהוא מתנהג לפי הקודים המקובלים. הוא רוצה שילדיו ילמדו במוסדות הכי טובים, ואם זה לא קורה סימן שהוא נכשל בתשובה. אבל זה לא תמיד הולך. וזה לא בגלל שיש מישהו רע בסביבה, אלא מכורח הנסיבות.
בנוסף, מגורים בסביבה כזו, בדרך כלל כרוכים בניתוק מכל העבר. בעזיבת מקור הפרנסה. ברצון ‘רק ללמוד’ ובציפייה לניסים בתחום הכלכלי. אבל זה לא הולך, וכבר העירו על כך גדולי ישראל לבעלי תשובה, כאשר התייעצו עמם לגבי נושא זה. יש מילה אחת שממצה את כל הסיפור: “לחץ”. כל כך הרבה פעמים שמעתי הורים בעלי תשובה מסבירים לי שזה – הלחץ – מה שגרם לילדיהם לנשור. לחץ.
דניאל, בעל תשובה שפגשתי לאחרונה, תיאר את זה מנקודת מבטו. “תבין”, הוא אמר, “עזבתי קריירה מבטיחה, מכרתי בית פרטי במושב ועברתי לגור באזור הכי חרדי. לבשתי כובע וחליפה, גידלתי זקן ואפילו למדתי את העניין עם הגרביים השחורים. עזבתי את העבודה והלכתי לכולל, זרקתי את הספה מהבית כי אחד השכנים אמר לי שזה מעודד בטלה.
“לאשתי היה רכב גדול שקשור לעבודתה מחוץ לעיר, אבל כמה שכנים העירו שזה לא מתאים לאופי השכונה. כל בוקר קמנו ושאלנו את עצמנו מה נעשה היום כדי להיות טובים יותר. אבל זה לא עזר, כי הילדים שלנו הרגישו תמיד סוג ב’.
“כשהם שיחקו כדורגל בתלמוד תורה, קראו לנו לשיחת בירור האם יש לנו בבית מחשב שהילדים צופים בו במשחקים. אמרתי: שאין לנו אפילו פקס, אבל התקשו להאמין לי. הכל הלך עקום. הייתי לחוץ ומבוהל וכך גם חינכתי את ילדיי. לחץ וחינוך לא הולכים יחד. בסוף הכל התמוטט. הפרנסה, השלום בית וחינוך הילדים. מהאור הגדול שהיה בתחילת התשובה, נשאר רק חושך”.
כואב הלב, אמרתי לו, אבל מה דעתך, אולי לעבור לגור ליד רונן וצחי ושלמה. לגור במקום שאתה רגוע ואין בו לחץ. וכך, במקום להיות עסוק כל היום באיך אני נראה כלפי הסביבה, אתה פנוי לעסוק רק באיך אני נראה כלפי הקדוש ברוך הוא. תגור במקום שבו אתה יכול ללכת ברחוב עם סרבל העבודה ולשיר ‘אנא עבדא דקודשא בריך הוא’. אבל עבד רק שלו.