בס"ד

לעמוד על שפת הבור

זרקו את הבת שלי מהסמינר, כל כך קשה לי אני לא עומדת בזה. לא יודעת מה יהיה איתה. איזה מקום יקבל אותה. אני כל כך מנוהלת מזה..
מה הכי קשה לך?
קשה לי לראות אותה ככה. זרוקה. ישנה כל היום. היא אומרת לי למה רק אותי זרקו?! אני לא היחידה שעשיתי את זה. הכי קשה לי לראות אותה כואבת. מיואשת מרגישה שלא רוצים אותה.
הדבר הכי קשה בעולם לאמא זה לראות את הילדה שלה סובלת. כואבת. דחויה. מיואשת. פגועה.
אז אנחנו מתערבבות רגשית. לא נושמות. מרגישות את כל הכאב שלה בתוכנו. ועושות הכול כדי להפסיק את הכאב. קשה ממש קשה.
הדבר שהילדה שלך הכי צריכה בעולם זה אמא שמצד אחד חזקה, יציבה ומצד שני אמפטית שמכילה אותה שמבינה את הכאב שלה.
כשאת נמצאת איתה ביחד בביצה, אתן שוקעות ביחד. מתערבבות. את לא נושמת מרוב כאב והיא מרגישה מבוהלת כי הנה גם אמא לא עומדת בזה.
ההבדל בין אמפטיה להזדהות יתר הוא דק אבל מאד ברור. כשאת אמפטית את נכנסת איתה למה שהיא מרגישה ל”בור הכאב” ואז יוצאת החוצה מהבור ומשם מושיטה לה יד. כשאת בהזדהות יתר, את פשוט נכנסת איתה לבור ויושבת איתה שם. ואז את תקועה יחד איתה ולא יכולה להושיט לה יד בחילוץ ולא יכולה לחלץ את עצמך.
אני יודעת. זה יחסית קל להיות “אמפטית” כשאת אשת חינוך/מטפלת. את הולכת הבייתה ומסוגלת לעשות הפרדה (בדרך כלל). כשאת אמא. כשהכאב שלה זה הכאב שלך. את נושמת את הסיפור שלה 24/7. את לא ישנה בלילות. את מתפרקת. כל כך קשה להפריד.
אבל זה הכרחי. קודם כל בשבילך. שלא תתמוטטי, שתוכלי לחיות בשמחה. שתוכלי להיות אמא לילדים הנוספים שלך. וגם בשבילה.
זו טעות נפוצה של אימהות שרואות את הכאב של הילדים שלהם וחושבות שרק אם הן תהיינה ממש איתם בבור הילד ירגיש אהוב ומוגן. ועוד טעות זה שאם נטחן את הכאב דקדק כל יום כל היום הוא יקטן. הוא לא. להפך הוא יגדל.
כשהבת שלך עוברת את המסע שלה, את הכאב שלה. ה’ נמצא איתה ביחד חזק. מחבק אותה מכיל אותה נותן לה את כל כוחות הנפש שדרושים לה לעבור את המסע. גם אם הוא סוער, כואב, מבולבל.
ואת מקבלת את הכוחות שלך בתור אמא שלה. כוחות להתמודד עם הניסיון שלך. לא עם שלה. לכן בדרך כלל, את תתפרקי מהכאב שלה אפילו הרבה יותר ממה שהיא תתפרק.
הדרך הנכונה היא קודם כל להיות איתה שם לזמן ממש קצר. להבין מה היא מרגישה. להרגיש את זה בבטן ולשקף לה. אני רואה שכואב לך. כואב לי גם.
ואז לצאת. לשים גבולות לנפש שלך. לבנות מד חום פנימי שבודק כל הזמן את קו הגבול בין השתתפות בצער שלה לבין המקום שזה משתלט על החיים שלך.
לשים גבולות איפה שאת מתערבבת. אם זו תקופה קשה מדי ואת לא מצליחה לדבר איתה בלי לבכות אחר כך שעתיים. תעצרי. אל תדברי איתה כל היום על מה שעובר עליה. תשימי גבול. פעם ביום, פעם בשבוע.
ואם את נכנסת לשיחה איתה או עם בעלך או עם כל מי שמוכן להקשיב לך. ובאמצע השיחה מדחום הכאב מתחיל לצפצף, את עוצרת את השיחה. לא ממשיכה.
ואם כרגע להעיר לבת שלך כל היום ולקבל תגובה מכאיבה שצובעת את המדחום באדום בוהק, אז תחליטי שאת מעירה רק פעם ביום.
ואפילו מותר לך לצאת עם בעלך פעם בשבוע ולהחליט מראש שלא מדברים על הבת שלך.
שמעתי חידוש עצום. גם לאמא שיש נערה נושרת בבית מותר לכאוב 24/6 ולא 24/7. לקחת יום חופשה מהכאב שביום הזה את נחה. ונותנת לנפש שלך מנוחה.
תלמדי כל הזמן להיות קשובה לעצמך, לנפש שלך ולמדחום הכאב שלך. את אחראית עליהם. ורק את יכולה לעזור לעצמך לא להגיע למוצפות רגשית. להתפרקות. אלא להיות אמפטית למציאות אבל מתפקדת, שפויה ושמחה.
“גומל נפשו איש חסד”. החסד הראשון שאת מחויבת אליו הוא עם הנפש שלך. קודם כל תדאגי לה. היא יקרה מאד מאד. אחר כך תוכלי ביכולות שה’ יאפשר לך בלי להתפרק לדאוג לנפש של כל שאר המשפחה. ושל הילדה שהכי מכאיבה לך.
ה’ לא מבקש מאף אמא לתת מעצמה על חשבון עצמה. וכל נתינה רגשית/אחרת שגורמת לך סבל היא לא נתינה מהלב. משמחה. בדרך הזו כשתלמדי להיות מודעת ולשים גבולות לאט לאט הכאב ילך ויפחת ותוכלי להיות אמא מעניקה, חזקה שמחה. ובעיקר אשה בריאה בנפשה.