בס"ד

העוצמה שבתוך ההשפלה

רגע אחרי ששוטרי המס מסמרו את דלת המפעל והובילו אותו לכלא, דימה האגדי הבין את החוזק שביכולת להתנצל

לרגע זה מרגיש כמו בגלויה. שעת אחר הצהריים בפארק יפה ומטופח בפרבר העיר. רק רחש עלוות העצים המתנועעים חרישית. מסביב הכל ריק. שם, על הספסל, אני יושב עם יוסי, נער מתוק שמנסה להסביר לי מה הביא אותו לרמות כאלו של תסכול וכאב.
“בשנתיים הראשונות הכל היה דבש. היה לי חבר טוב, היינו כמו אחים, לומדים יחד, מדברים על הכל. אבל פתאום בחודשים האחרונים משהו שחור עבר ביננו. הוא פוגע בי, מדבר עלי מאחורי הגב והכי גרוע – נטש אותי לטובת חברים אחרים.
“נכון שגם אני החזרתי, שיבין שאני לא פראייר, אבל תכל’ס, עכשיו אני לבד, עצוב. זה הורס לי את כל סדר היום. הוא רוצה שאתנצל, אבל אני לא רואה שום סיבה, אני יודע שלא אני אשם ואני לא מתכוון להתחנן בפניו יותר”.
רק מי שאיבד חבר אמיתי, יודע במה מדובר. עד כמה זה קשה. בפרט בגיל הזה. עכשיו אני נדרש דבר ראשון לרפד את הפגיעה.
“תשמע”, אני אומר, “אתה יודע מי ישב איתי אתמול ממש כאן על הספסל? החבר שלך. ואתה יודע מה, גם הוא סיפר בדיוק את אותו סיפור, עם שינוי קטן: הוא סיפר על בחור שהוא כל כך חיבב והעריך, אבל פתאום הוא התחיל להתנהג אליו בכפיות טובה. עושה איתו ברוגז. ‘אני רוצה להתחיל דף חדש’, הוא אמר, ‘אבל הוא לא מוכן. מה הוא רוצה, שאשפיל את עצמי ואתחנן?!'”
יוסי לא כזה תמים. “אתה עובד עלי”, הוא שואל-פוסק בחיוך. “נכון”, אני מאשר, “הוא לא ישב איתי, אבל אני מוכן להתערב שאם אלך לדבר איתו, זה מה שהוא יספר לי”.
יוסי שותק, חושב ובסוף מתנער: “חשבתי על זה ככה. זה מעניין, אבל מה זה אומר? שאני צריך עכשיו להתנצל? להגיד שטעיתי?”
זה הזמן לספר לו על וועלוול.

זה היה בימים שבהם עשיתי שליחות בקהילה היהודית של אודסה האוקראינית. וועלוול היה נהג המונית הקבוע שלי, יהודי שהכיר את בוראו לעת זקנה, חבוש בקסקט נצחי וחמוש בספר תהילים וחיוך קבוע שלא מש מפיו. מעולם לא ראיתי אדם שיודע לכבד את הבריות כמותו. הוא היה מדבר לכל הומלס ששכב ברחוב, כאילו הוא ראש העיר. העדינות והחכמה שבדבריו העידו שיש מאחוריו סיפור חיים מרתק.
באחת הפעמים כשעליתי למונית, וועלוול לא פנה אלי, הוא היה עסוק בשיחת טלפון. המתנתי בסבלנות וכעבור שניות ספורות הוא סיים. ואז, הוא ממש התחיל להתחנן: “הרב נח, בבקשה, תסלח לי, אני מצטער שלא התייחסתי אליך, זו הייתה שיחה חשובה ולא יכולתי לנתק, תסלח לי בבקשה”.
צחקתי בחביבות: “נו באמת, הכל בסדר. אבל תגיד, אתה לא חושב שאתה קצת מגזים עם הכבוד הזה שאתה נותן לכל אדם?!”
וועלוול הביט בי בעיניו הטובות. “אני מגזים?!” שאל, שתק ואז אמר: “אני רוצה לספר לך משהו”. הייתה לי הרגשה שהנה סוף סוף הסוד שלו מתגלה.
“עד לפני כמה שנים”, סיפר, “לא קראו לי וועלוול, אלא דימה. הייתי בעלים של מפעל הדגים הגדול ביותר באוקראינה. הסחורה המשובחת מכל השווקים באירופה הייתה מגיעה למקפיאים העצומים שלי ומשם לכל השווקים המקומיים. הייתה לי מומחיות לשלוח לכל מקום את הסחורה שקשה להשיג, ולמכור ביוקר גדול.
“הייתי עשיר. היו לי מאות עובדים, משאיות וציוד יקר. אלא שאז, ביום אחד ממש, הכל נגמר: ביקורת זדונית של רשויות המס גרמה לי לפשוט את הרגל ולהישלח לכלא”.
שם, בתנאי כלא מהגרועים ביותר שאפשר לעלות על הדעת, גילה דימה שהוא יהודי. “זה היה הנס שלי”, הוא אומר באושר. “כשהשתחררתי מצאתי את עצמי בלי קופיקה אחת. גם את המשפחה איבדתי, מאחר שנודע לי שאשתי לא יהודייה. ובכל זאת, לא הרגשתי לבד – הייתי צמוד לאבא שבשמים ולספר התהילים שהשגתי.
“והיה עוד משהו שגרם לי לא להרגיש בודד: באותו יום שעזבתי את המפעל, כשאני עומד בחוץ ופקידי השלטון ממסמרים את הדלתות, עמדו שם סביבי מאות הפועלים שלי, כפריים וכפריות, כל אחד עם מתנה ביד. זה עם קופסה קטנה מעץ, זו עם צנצנת חמוצים שהכינה. כולם דמעו והביטו בי בצער, בירכו אותי מכל הלב.
“עד היום”, הוא ממשיך, “הם שומרים איתי על קשר. אתה יודע למה?! לא בגלל ששילמתי שכר גבוה, אלא בגלל שכיבדתי אותם בכל ליבי. הם היו מוכנים לעבוד שעות נוספות בחינם, כדי שהמפעל יצליח, כדי שאשמח ואהיה מרוצה.
“אתה מבין ר’ נח, אנשים חושבים שלכבד אדם ולהוריד את עצמך מפניו – זו חולשה; הם לא מבינים שאלה הכוח והעוצמה הכי גדולים שיכולים להיות. היכולת לתת כבוד לזולת, להודות בטעות ולהתנצל, היא העדות לכך שאתה אדם חזק ובטוח בעצמך.
“כך אתה גם מרוויח שאנשים אוהבים אותך ורוצים בטובתך. אני אומר לך כסוחר: אדם שיודע לתת כבוד אמיתי, הוא מצרך נדיר. על דבר נדיר אנשים מוכנים לשלם והרבה”.
מוועלוול אני חוזר אל יוסי, שמביט בי ומפנים את המסר. אני מנסה לקחת דוגמה מעולמו שלו: “אתה מכיר את זה ששני בחורים מתווכחים בלימוד, זה אומר כך וזה אומר ההפך. לאט לאט מתברר בצורה מוחלטת שהצדק עם אחד מהם, אבל חברו מתעקש, מתווכח וצועק שלא כך. חבריהם שרואים את הוויכוח, מנסים להתערב, מביאים הוכחות חותכות, אבל הבחור שכבר טיפס על העץ, גבוה מדי, לא מרפה וממשיך להביך את עצמו. כולם שמים לב שהוא בעצמו לא מאמין למה שהוא אומר. זה כבר לא ויכוח, רק מאבק הישרדות.
“יש אנשים שמבחינתם האופציה להגיד ‘צודק’, ‘טעיתי’ – היא בגדר סכנת נפשות. זה רק מראה על חולשה, על חוסר ביטחון”.
שעה ארוכה אחרי שיוסי הלך לדרכו בהחלטה להתנצל בפני חברו, ישבתי עם עצמי. המחשבות לא הרפו. בכל אחד מאיתנו יש איזה יוסי שלא מוכן להתנצל. לפעמים זה מול חבר, ולפעמים מול חניך או אפילו ילד וילדה.
מה יהיה? מתי נפסיק להביך את עצמנו ולהודות בטעותנו?